זה הרגיש כאילו יום בהיר אחד התעוררתי והכותרת המקצועית שלי הפכה להיות... רפדית!
שאלתי את עצמי איך בכלל קוראים לאישה שמרפדת? רפדית? או רפדת?
כבר מעכשיו אגלה לכם שאין לשאלה הזאת תשובה מוגדרת :) ותלוי את מי שואלים
אומרים שכדי לספר סיפור - צריך להתחיל מנקודת ההתחלה...
אז אני שמחה לפתוח את הבלוג של הרפדיה בפוסט ראשון!
ולשתף אתכם בסיפור האישי שלי!
עוד בתור ילדה אני זוכרת את עצמי מסתכלת בעין מקרוסקופית על פירטי טקסטיל.
משהו באריגה של הסיבים עניין אותי, בחיבורים הכל כך עדינים וקטנים שיוצרים פריט אחד גדול ושלם.
האהבה שלי לעולם הטקסטיל הלכה והתפתחה עם השנים...
אהבתי לסרוג ולארוג והתנסיתי במגוון טכניקות שונות לייצור טקסטיל.
נהנתי ליצור בעצמי יש מאין ולעבוד עם הידיים שלי.
כשגדלתי, ידעתי בברור שארצה להרחיב את הידע שלי בתחום הטקסטיל וללמוד כמה שיותר
כך כיוונתי את עצמי אל המטרה הידועה - והתקבלתי ללימודים במחלקה לעיצוב אופנה וצורפות ב ׳אקדמיה לאומנות ועיצוב - בצלאל׳.
במהלך הלימודים למדתי לעומק את תכונות הבדים וטכניקות נוספות, למדתי גזירה וגזרות ותמיד עניין אותי לשלב וליצור חיבורים בין עולם טקסטיל הלבוש לבין עולם טקסטיל הבית.
אם נעצור לחשוב על זה לרגע -
יש דמיון בין שני העולמות!
מדובר בבדים שעוטפים ומלבישים גוף-
במקרה של עולם האופנה מדובר בגוף של אדם
ובעולם טקסטיל הבית - מלבישים בבד גוף של רהיט.
שגם הרהיט בסופו של דבר יפגוש בגוף אדם שישב עליו.
ובחזרה אל תקופת הלימודים שלי בבצלאל -
כשניגשתי לעבוד על פרוייקט חדש, נקודת ההתחלה שלי להשראה תמיד הגיעה מעולם הבית.
בית - המקום הפרטי שלי, אליו נגיע בסוף כל יום וממנו נצא אל העולם כל יום מחדש.
הייתה לי מחשבה איך אני ושאלה- איך אוכל לקחת יחד איתי את תחושת הנוחות של הבית אל הרחוב
והבנתי שהלבוש שלנו הוא הבית הזמני שלנו כשאנחנו יוצאים בכל יום אל העולם
התחלתי לשחק עם הרעיון לייצר בגדים עם חומרי טקסטיל מעולמות הריפוד וטקסטיל הבית-
השתמשתי במילוי כמו שמיכות פוך וכריות, השתמשתי בבדי ריפוד ואפילו בטכניקות ודיטיילים שמגיעים מעולם הבית- גדילים, וילונות,רשתות לחלונות, שטיחים ועוד...
את כל פרוייקט הגמר שלי בסיום הלימודים בבצלאל בחרתי להקדיש בדיוק להתעסקות הזאת והמחקר האישי שלי שבחנתי מזוויות שונות במהלך הלימודים. כשסיימתי את הלימודים התפנה לי זמן ללמוד טכניקות חדשות... כבר עזבתי את ירושליים ועברתי לגור ביפו.
אני נזכרת איך הייתי מסתובבת ברחובות הקטנים ובסמטאות בדרום תל אביב, מסתכלת על בעלי מלאכה ומתרגשת לראות אותם עובדים. כל פעם שפגשתי ברפד שאלתי אותו אם אוכל להגיע אליו וללמוד ממנו איך לרפד... לרוב קיבלתי תשובה שלילית... עד שהגעתי אל הרפד הנכון שהסכים ללמד אותי!
עולם הרפדות הוא ברובו עולם גברי, שכולל בתוכו עבודה פיזית ומסורתית שעוברת מדור לדור...
ומאוד התרגשתי ברגע שדוד הרפד הסכים שאגיע אליו אל הבית מלאכה.
הרגשתי שקיבלתי אישור להיכנס לעולם מלא בסודות! ואני שמחה שלקח לי זמן למצוא את דוד, כי אני באמת מאמינה שכל דבר נעשה בדרך הנכונה ומה שצריך לקרות- קורה.
הייתי מגיעה כל שבוע, רואה איך דוד עובד, מסתכלת על הידיים שלו שיודעות בדיוק איזו תנועה לעשות ואיך לגעת בבד. למדתי ממנו לגזור בד - לדבריו ״גוזרים בד רק בתחושת ביטחון עצמי!״
המפגשים שלנו כללו שיחות על החיים תוך כדי למידה של טכניקות הרפדות...
כמה חודשים אחרי המפגש המקרי עם דוד הרפד,
עזבתי את העיר וחזרתי אל מושב ילדותי, אל המקום בו גדלתי - הבית המקורי שלי.
חזרתי אל המושב חודש לפני שפרצה הקורונה ברחבי העולם, בסינכרוניות קוסמית.
וכמו רבים מאיתנו... התחלתי לשאול את עצמי שאלות ולחשוב מה המסלול החדש שאני בונה לעצמי במצב הקיים. נזכרתי בשמחה ברגעים האלו שהייתי מגיעה אל דוד והבנתי שיש לי כלים בידיים.
מכונת התפירה שלי הייתה איתי וכך גם כל הידע שרכשתי במהלך השנים על טכניקות ובדים.
כל אלו השתלבו יחד למארג והפכו להיות חלק מסיפור חיי...
האהבה לטקסטיל, הלימודים בבצלאל ושעות העבודה לצד דוד - ניווטו אותי להתחיל לעסוק בריפוד בעצמי.
וזה למעשה הסיפור שהכתיר אותי להיות רפדית
ואם אתם שואלים אותי... אז השם המקצועי עבור אישה שמרפדת הוא בהחלט - רפדית :)
גאיה // הרפדיה
Comments